9-06-13 (יום א') יורם קניוק מת

אתמול הלך לעולמו בגיל 83.

אני הכרתי אותו כילד, כשאימו הייתה מביאה אותו למושבתי גדרה בחופשת הקיץ. הוא היה ילד יפה במיוחד, וגם גדל להיות בחור נאה. העלמות אהבוהו.

יורם קניוק

ואבא - חנוך קוסובסקי

בימי מלחמת השיחרור

(היפה משניהם ...הוא לא אבא שלי)

אחר כך נפגשנו במלחמה. הוא התגייס לפלמ"ח, לפלוגה הימית, שעלתה לירושלים במבצע נחשון, בחודש מרס, 1948, והקימה את הגדוד הרביעי, הוא גדוד הפורצים. מייד כשהגיע, הוא נשלח עם הכיתה שלו לחזק את כוח החי"ש (חיל השדה של ההגנה) שהיה מוצב בכפר אל קסטל, שנכבש על ידנו ברביעי לחודש אפריל, ושהותקף ללא הרף על ידי כוחותיו של עבד-אל-קאדר אל חוסייני, בניסיון לכבוש אותו בחזרה. ואומנם גם כבש אותו בליל שבת, שבוע לאחר שנכבש על ידנו. אך עוד באותו לילה, של העשירי לאפריל, שוב כבשנו את הכפר, שנשאר בידינו עד היום.

יורם היה שם כשנכבש על ידי הערבים, והגיע בכוחות עצמו לקיבוץ קריית ענבים, שם היינו ממוקמים. הוא צורף למחלקת החבלה של הגדוד, בהמלצת ידידו בנץ טרייבוש, שהכירו זה את זה בלימודי הציור, לימים בנץ נודע כצייר מוערך בפריז, ויורם זנח את הציור למען הכתיבה, למרות, שאני אישית הצטערתי על כך.

אחרי המלחמה היינו נפגשים לעתים קרובות, וגם הייתי נשאר ללון בביתם, ברחוב בן יהודה בתל אביב.

החברות בינינו התפתחה בארה"ב, לשם הגיע מפריס כשאני כבר הייתי שם כתלמיד באוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס. אחר כך חזרנו שנינו ארצה. כאן נפרדו דרכינו. היינו נפגשים מפעם לפעם, ושמחנו זה עם זה. הנתק נוצר מצדי בגלל עמדותיו לגבי ישראל, שאין לי הסבר טוב מזה שנתן הוא, כפי שפורסם היום באינטרנט. שאמר: "אני אוהב להיות ישראלי, לא כל-כך גאה."

לא הפריע לי שהוא שלא התגאה בישראליותו. גם לא הפריעה לי העובדה שבו בזמן גם אהב להיות ישראלי. חוסר האמת שבאמירה הזאת הפריעה לי מאוד. אני הכרתי אותו היטב, ואומר בוודאות, שההפך הוא הנכון: יורם היה גאה מאוד בישראליותו וביהדותו, אלא שלא אהב את זה.