אידה שוורצמן מחמיצה פנים - חצילים קטנים כבושים או מוחמצים

לאידה שוורצמן היה ארנק מהוה. וזה היה הארנק היחידי אתו נראתה מסתובבת ברחובות המושבה שלנו. כנראה שהייתה לה גם שמלה אחת, שידעה ימים יפים יותר. הייתה זו שמלה בצבע המדבר עם פרחים, שזה מכבר קמלו בכביסה, בקיצור שמלה פרחונית בלי פרחים. מטפחת כחולה הייתה חובקת שערה שרק קצה בלוריתו הבלונדי הגיח מלפנים וכיסה את מצחה הגבוה. פניה היו רחבים, יותר מאשר ארוכים ועטפו בנועם זוג עניים כחולת ענקיות שהיו שקועות משהוא, כמו שקד בעוגיית חמאה.

לאידה שוורצמן הייתה רק רגל אחת. אז לא ידענו זאת וחשבנו שהיא סתם צולעת - כולם קראו לה אידה הצולעת.

היה לה גם ילד אחד, תומס שוורצמן. אידה קראה לו טומי- אנחנו קראנו לו תומס הננס. הוא היה קטן קומה באופן יוצא דופן. בכלל כולנו היינו קטנים באופן יוצא דופן, אבל תומס עוד יותר. תומס היה בכיתה שלי - כל הזמן בכיתה שלי, במשך כל בית-הספר היסודי. לתומס לא היו חברים בכלל. גם אני לא הייתי חבר שלו, אבל הייתי מגיע לביתו, והוא לביתי, מפעם לפעם, משום שסבתא שלי ואמא שלו היו חברות. אז היינו כאילו חברים.

לאידה שוורצמן היה גם בעל אחד, שהיה ממעט לצאת מהבית. אבל לבית הכנסת היה הולך מדי שבת בבוקר, ולוחש בדבקות תפילה של שחרית ומוסף.

שהייתי מבקר בביתה של אידה שוורצמן, היינו יושבים בפינת האוכל הקטנה, שהייתה צמודה למטבח, שהיה קטן גם הוא. הם גרו בדירת שיכון קטנה, שנבנתה יחד עם כול השיכונים דאז, עבור אלו שבאו משם. אנחנו היינו מכאן - כבר מזמן מכאן, וגרנו בבית רחב-מידות עם חצר גדולה.

סבתא שלי ידעה לבשל כמו שמשה רבינו ידע לדבר - קדחת!

אידה שוורצמן ידעה לבשל כמו טבחית של רוזן. תמיד, שהיינו באים לבקר, היא הייתה מניחה צלוחיות קטנות, חומות מזכוכית עבה ובהן מיני ממעשי ידיה להתלקק.

הכי שווה היא ידעה להחמיץ. היא החמיצה כל דבר שנשאר במקום אחד יותר מחצי-שעה: עגבניות, מלפפונים, קליפה של אבטיח ירוק, כרוב ועוד מיני פירות וירקות. בעלה היה חייב לזוז ממקום למקום, כדי שאידה לא תחמיץ גם אותו.

לא אלאה אתכם יותר בסיפורה של אידה שוורצמן - שהיה לה בעל אחד, רגל אחת, וילד אחד שבאה משם, ולא מצאה את מקומה כאן בנינו. אבל להחמיץ ידעה גם ידעה. המתכון הזה מוקדש לה באהבה, ולבני דורה שבאו משם - והחמיצו, תרתי משמע.

---

מתכון ל- חצילונים מוחמצים

קודם כול צריך ללכת לירקן ולקנות חצילונים קטנים - זה לא חצילים גדולים שעדין קטנים - זה חצילים קטנים גם שהם גדולים.

רוחצים היטב ומסירים את העוקץ שעוקץ - חמודים נכון? הם עדיין לא יודעים מה מחכה להם ולכן ממשיכים לחייך.

חותכים בהם קרויץ (כמו שהייתה אומרת גברת שוורצמן) - צלב. בכול המתכונים אתם מתבקשים לחתוך מהחלק הרחב לכיוון המקום בו היה העוקץ. אידה חתכה הפוך, כך גם אני

זה הזמן להכין את המישרה, בה יבושלו ויגורו החצילונים במשך חייהם הקצר - הצנצנת לא תחזיק מעמד יותר משבוע ימים - כולם יטרפו!

המישרה: שתי כוסות מים, כוס אחת של חומץ, 3 כפיות מלח. אם אתם מכינים יותר חצילים וכמות המישרה לא מספקת - הכינו כפולות לפי היחסים הנ"ל.

הבישול: הכניסו לסיר את החצילונים ובשלו במישרה עד שיתרככו - אל תשאלו אותי כמה זמן, אבל לא רכים מדי - שהם לא מתנגדים לנעיצת מזלג עדינה, זה הזמן לסגור את האש.

שהם עדיין על-האש, אתם פנויים לטפל בשאר העניינים, כמו למשל: להכין את הצנצנת, לצעוק על האישה\הבעל על "איפה לעזאזל הצנצנת!!?" להכין את התבלינים ולפרוס את השומין.

כאשר החצילונים רכים תנו להם לנוח קצת - הם לוהטים ומעט כעוסים. כאשר אפשר לגעת בהם (כן סבלנות) יש להחדיר פיסת שום אל תוך הקרוייץ.

עכשיו הם נראים ממש בלויים אבל אל דאגה זה בסדר גמור.

יש להניח בתחתית הצנצנת את שארית השום (שכחתי לציין שצריך סה"כ ראש שום אחד לכול צנצנת. (נורמלית, נורמלית!)

לכול צנצנת אני גם מוסיף 3-4 פלפל אנגלי

עלה דפנה גזור ל 2-3 פיסות ופלפל חריף לפי הטעם (אני משתמש בפלפל סודני קטן ועצבני).

כאשר החצילונים שוכנים בצנצנת מוסיפים את המישרה (שחייבים לחכות עד שתהייה פושרת - אחרת החצילונים ממשיכים להתבשל)

יוצקים מעט שמן זית (משהו כמו כף) שיעטפו את החצילונים ברחמים, כמו טליתו של מר שוורצמן, שעה שהיה לוחש את תפילת מוסף